טור-שו״ע חושן משפט ק״צטור-שו״ע
שולחן ערוךדין קניית קרקע בכסף, ובו י״ח סעיפים(א)
קַרְקַע נִקְנָה בְּאֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים: בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, בַּחֲזָקָה וּבְקִנְיָן סוּדָר. {הַגָּה: וּכְדִין הַמִּקָּח כָּךְ דִּין שְׂכִירוּת קַרְקַע כָּל יְמֵי הַשְּׂכִירוּת. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן קצ״ה.}
(ב)
בְּכֶסֶף כֵּיצַד, מָכַר לוֹ בַּיִת אוֹ שָׂדֶה וְנָתַן לוֹ כֶּסֶף שְׁוֵה פְרוּטָה, קָנָה, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ. וַאֲפִלּוּ נָתַן לוֹ הַכֶּסֶף עַל מְנַת שֶׁיַּחְזִירֵהוּ לוֹ, קָנָה.
(ג)
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וּקְנֵה לְךָ קַרְקַע שֶׁלִּי, כֵּיוָן שֶׁנָּתַן, קָנָה.
(ד)
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין לָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֵילָךְ מָנֶה וְיִהְיֶה שָׂדְךָ מָכוּר לִפְלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל זֶה מִמֶּנּוּ נִקְנָה הַשָּׂדֶה לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי. {הַגָּה: וְהוּא שֶׁאוֹתוֹ פְלוֹנִי חָפֵץ בְּזֶה, כְּגוֹן שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, אוֹ שֶׁאָמַר לַמּוֹכֵר: שָׂדְךָ קָנוּי לִי בַּמֶּה שֶׁנָּתַן לְךָ פְּלוֹנִי (טוּר).}
(ה)
וְכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהוּא הַדִּין לְאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וְיִהְיֶה שָׂדִי מָכוּר לוֹ לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי עַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל פְּלוֹנִי הַמָּנֶה מִזֶּה, נִקְנָה לוֹ לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי עַצְמוֹ הַשָּׂדֶה. {וְהוּא שֶׁהַלּוֹקֵחַ חָפֵץ בָּזֶה, וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ.}
(ו)
וְכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהוּא הַדִּין לָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: הֵילָךְ מָנֶה, וְיִהְיֶה שָׂדִי מָכוּר לְךָ עַצְמְךָ בּוֹ, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה בַּמָּנֶה נִקְנֶה לוֹ הַשָּׂדֶה, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אָדָם חָשׁוּב שֶׁהַמּוֹכֵר נֶהֱנֶה בַּמֶּה שֶׁהוּא מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ מַתָּנָה. {הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן, וְאָמַר שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן: אֶמְכֹּר לְךָ קַרְקַע בְּמָנֶה, וְנִתְרַצָּה רְאוּבֵן וְנָתַן לוֹ מָנֶה, לֹא יוּכַל שִׁמְעוֹן לוֹמַר: מָנֶה זוֹ אֲנִי גוֹבֶה בְּחוֹבִי, רַק הַקַּרְקַע קְנוּיָה לִרְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה שִׁמְעוֹן חוֹבוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף כְּתֻבּוֹת).}
(ז)
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁקָּנָה בְּכֶסֶף לְבַדּוֹ, בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִכְתֹּב שְׁטָר; אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִכְתֹּב שְׁטָר, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר.
(ח)
הִתְנָה הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר: אִם אֶרְצֶה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף, וְאִם אֶרְצֶה אֶקְנֶה בִּשְׁטָר, וְנָתַן הַכֶּסֶף עַל תְּנַאי זֶה, הֲרֵי זֶה קַיָּם וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ מִפְּנֵי הַתְּנַאי, וְהַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ הַשְּׁטָר. וְכֵן אִם הִתְנָה הַמּוֹכֵר בְּזֶה, אָז הַדָּבָר תָּלוּי בּוֹ.
(ט)
הַקּוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ קַרְקַע, וּפָסְקוּ הַדָּמִים וְהִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶם, לֹא קָנָה, וְכָל הָרוֹצֶה לַחֲזֹר מִשְּׁנֵיהֶם, חוֹזֵר. {הַגָּה: אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: קְנֵה בְּגוּף הַמַּשְׁכּוֹן כְּפִי מְעוֹתֶיךָ, קָנָה (תוס׳ וּמָרְדְּכַי פ״ק דְּקִדּוּשִׁין). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ר״ד סָעִיף ה׳ וְסִימָן ר״ז סָעִיף י״ז.}
(י)
הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּאֶלֶף זוּז, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים, וְהָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאַר הַדָּמִים, אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא זוּז אֶחָד, לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת כֻּלָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב הַשְּׁטָר אוֹ הֶחֱזִיק. חָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ, יַד הַמּוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר לוֹ: הֵילָךְ מְעוֹתֶיךָ, אוֹ: קְנֵה מֵהַקַּרְקַע כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַתָּ, וְנוֹתֵן לוֹ מֵהַזִּבּוּרִית שֶׁבָּהּ, {וְנוֹתֵן לוֹ כְּפִי הַשַּׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו (רַ״ן פ״ק דְּקִדּוּשִׁין הַמַּגִּיד (פ״ה) (פ״ח) דִּמְכִירָה ב״י בְּשֵׁם הָרא״ש).} וְאִם חָזַר הַמּוֹכֵר, יַד הַלּוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה אוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי מָעוֹתַי, אוֹ: תֵּן לִי קַרְקַע כְּנֶגֶד מָעוֹתַי, וְנוֹטֵל מֵהַיָּפֶה שֶׁבָּהּ {כַּשַּׁעַר שֶׁפָּסְקוּ (פּוֹסְקִים הנ״ל).} וְאִם לֹא הָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ, קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת כֻּלָּהּ, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וּשְׁאָר הַדָּמִים עָלָיו כִּשְׁאָר הַחוֹבוֹת. {הַגָּה: וְכֵן אִם זָקַף עָלָיו הַנִּשְׁאַר בְּמִלְוָה, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא וְנִכְנַס אַחַר הַדָּמִים, קָנָה. וְכָל זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן, אֲבָל לֹא נָתַן לוֹ אֶלָּא בְּעֵרָבוֹן בְּעָלְמָא, אֲפִלּוּ לֹא נָפִיק וְעַיֵּל אַזּוּזֵי, לֹא קָנָה רַק נֶגֶד מָעוֹתָיו (הַכֹּל בַּטּוּר), אֶלָּא אִם כֵּן פֵּרַשׁ שֶׁיִּקְנֶה נֶגֶד הַכֹּל, וּשְׁנֵיהֶם יְכוֹלִין לַחֲזֹר בָּהֶן, וְלֹא קָנָה רַק מִן הַגָּרוּעַ שֶׁבַּשָּׂדֶה נֶגֶד מָעוֹתָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס׳ וְהַמָּרְדְּכָי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ״י פֶּרֶק הַזָּהָב).}
(יא)
מָכַר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאָר הַדָּמִים, קָנָה הַכֹּל, וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, שֶׁזֶּה שֶׁתּוֹבֵעַ וְרוֹדֵף לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר וְהִקְנָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזֹר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ. וְכֵן הַדִּין בְּמוֹכֵר מִטַּלְטְלִים, אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ הַפֵּרוֹת וְהוֹצִיאָן לִרְשׁוּתוֹ וְהַמּוֹכֵר נִכְנַס וְיוֹצֵא עַל שְׁאָר הַדָּמִים, לֹא קָנָה, וְיַד הַחוֹזֵר בּוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֶלָּא אִם כֵּן מָכַר מִפְּנֵי רָעַת מִמְכָּרוֹ, שֶׁאָז קָנָה הַכֹּל.
(יב)
מִי שֶׁמָּכַר נְכָסָיו מִפְּנֵי שֶׁרוֹצֶה לֵילֵךְ לָדוּר בְּעִיר אַחֶרֶת, כְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ דָּמֵי.
(יג)
לָקַח שָׂדֶה שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְהַמּוֹכֵר נִכְנַס וְיוֹצֵא לִתְבֹּעַ הַשְּׁאָר, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא כְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ אִם לָאו. וּלְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לַחֲזֹר, מִשְּׁנֵיהֶם, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר; וְאִם תָּפַס הַמּוֹכֵר מִמִּקָּח שֶׁמָּכַר כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
(יד)
בִּקֵּשׁ לִמְכֹּר שָׂדֶה בְּמֵאָה וְלֹא מָצָא קוֹנֶה לְשָׂדֶה שָׁוֶה מֵאָה, וְהֻצְרַךְ לִמְכֹּר בְּמָאתַיִם וְקִבֵּל קְצָת מֵהַדָּמִים וְעַיֵּל וְנָפִיק אַשְּׁאָרָא, לֹא קָנָה, וּשְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם. אֲבָל אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם הָיָה רוֹצֶה לִטְרֹחַ הָיָה מוֹצֵא לִמְכֹּר שָׂדֶה בְּמָנֶה, וְלֹא טָרַח וּמָכַר בְּמָאתַיִם, הֲרֵי זֶה סָפֵק. לְפִיכָךְ, הָרוֹצֶה לַחֲזֹר, מִשְּׁנֵיהֶם, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר; וְאִם תָּפַס הַמּוֹכֵר מִמִּקָּח שֶׁמָּכַר כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
(טו)
הָא דְּאַמְרֵינָן דְּכִי עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי לֹא קָנָה, הַיְנוּ בִּדְיַדְעִינָן דְּלָא מַזְבִּין אֶלָּא מִשּׁוּם דְּצָרִיךְ לִדְמֵי; וַאֲפִלּוּ אִם קָבַע זְמַן לְפֵרָעוֹן וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן דְּחָקוֹ לִפְרֹעַ לוֹ מָעוֹתָיו וְזֶה דוֹחֵהוּ, וְהַדַּיָן רוֹאֶה שֶׁהוּא דָחוּק לְמָעוֹת וְעַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי, לֹא קָנָה.
(טז)
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּעַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי הַיְנוּ שֶׁהָלַךְ אֵלָיו לְבַקֵּשׁ מָעוֹתָיו שְׁנֵי פְּעָמִים, לָא שְׁנָא מְצָאוֹ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, לָא שְׁנָא לֹא מְצָאוֹ רַק שֶׁגִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁהָלַךְ לְבַקְּשׁוֹ. וְדַוְקָא דְּעַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמָא דְאוֹקְמוּהּ לִזְבִינֵי, אוֹ בְּיוֹם שֶׁקָּרוֹב לוֹ, אֲבָל לֹא עַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמֵהּ, אֲפִלּוּ עַיֵּל וְנָפִיק לְמָחָר, לֹא מָצִי הָדַר בֵּהּ. וְכִי עַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמֵהּ, אֲפִלּוּ שֶׁשָּׁתַק אָז וּלְאַחַר כַּמָּה יָמִים חוֹזֵר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאִי עַיֵּל וְנָפִיק בְּיוֹמֵהּ תְּרֵי זִמְנֵי וְלֹא יָהִיב לֵהּ, וּמִקַּמֵּי דְשָׁלִים יוֹמֵהּ אַיְתֵי לֵהּ זוּזֵי, קָנָה, וְלֹא מָצִי הָדַר בֵּהּ, דְּכָל דְּפָרַע בְּיוֹמֵהּ כְּפּוֹרֵע מִיָּד דָּמֵי. {הַגָּה: וְכֵן הָא דְּאַמְרֵינָן דְּקָנָה עַד נֶגֶד מָעוֹתָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ דַּוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁכֶּסֶף קוֹנֶה בְּלֹא שְׁטָר, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ שְׁטָר אֵין הַשְּׁטָר קוֹנֶה לַחֲצָאִין, וְכָל שֶׁלֹּא קָנָה כֻּלּוֹ אֲפִלּוּ נֶגֶד מִקְצָתוֹ נַמֵּי לֹא קָנָה (רַ״ן פ״ק דְּקִדּוּשִׁין ונ״י פֶרֶק הָאֻמָּנִין). מִיהוּ, אִם הִתְנָה, הַכֹּל כְּפִי תְנָאוֹ (הַמַּגִּיד פֶּרֶק א׳ דִּמְכִירָה).}
(יז)
דִּין מִטַּלְטְלִין כְּדִין הַקַּרְקָעוֹת לְדָבָר זֶה, שֶׁאֲפִלּוּ מְשָׁכָן וְהִכְנִיסָן לִרְשׁוּתוֹ וְהַמּוֹכֵר עַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי לֹא קָנָה. אֶלָּא שֶׁבַּזֶּה יֵשׁ חִלּוּק בְּמִטַּלְטְלִים: אִם הוּא דָבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֵחָלֵק, כְּגוֹן שֶׁמָּכַר לוֹ בַּעַל חַי וְנָתַן לוֹ קְצָת מֵהַדָּמִים וְעַיֵּל וְנָפִיק אַזּוּזֵי, הַמִּקָּח בָּטֵל לְגַמְרֵי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לֵחָלֵק וְהַמּוֹכֵר אֵינוֹ רוֹצֶה לִהְיוֹת שֻׁתָּף עִמּוֹ. {מִיהוּ, אִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: עֵרְבוֹנִי יִקּוֹן, קָנָה עַד מָעוֹתָיו (רַ״ן ונ״י פֶּרֶק הָאֻמָּנִין).} אֲבָל בְּמִידִי דְּבַר חֲלוּקָה הוּא, אֵין הַמִּקָּח בָּטֵל אֶלָּא כְּנֶגֶד מַה שֶּׁחַיָּב לוֹ.
(יח)
הַקּוֹנֶה דָבָר מֵחֲבֵרוֹ וְנָתַן לוֹ הַדָּמִים, וְטָעָה בְּמִנְיַן הַמָּעוֹת, וּלְאַחַר זְמַן תְּבָעוֹ הַמּוֹכֵר וְאָמַר לוֹ: מֵאָה שֶׁנָּתַתָּ לִי אֵינָם אֶלָּא צ׳, נִקְנָה הַמִּקָּח, וּמַחֲזִיר לוֹ הָעֲשָׂרָה אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִים. {הַגָּה: מִי שֶׁהֶעֱלִילוּ עָלָיו, וּכְדֵי לְהַבְרִיחַ מָכַר קַרְקְעוֹתָיו וְקִבֵּל הַמָּעוֹת, כְּשֶׁנִּתְבַּטְּלָה הָעֲלִילָה בָּטֵל הַמִּקָּח, אֲפִלּוּ אִם נִתְרַצּוּ אַחַר כָּךְ בַּמִּקָּח, דְּמֵאַחַר שֶׁשְּׁטָר שֶׁעָשׂוּ בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיָה כְּלוּם, דְּלָא הָיָה רַק כְּדֵי לְהַבְרִיחַ, הֲוָה לֵהּ אַחַר כָּךְ שְׁטָר מֻקְדָּם, וּפָסוּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״ץ).}
מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5) טורהלכות קנין קרקע(א)
{א} קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובקנין.
(ב)
בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו הכסף קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו:
{ב} ואין נקנה בפחות משוה פרוטה:
{ג} ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה:
(ג)
{ד} אמר המוכר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי ונתנם לו ואמר לו יקנה לי קרקע שלך בכסף שנתתי לפלוני קנה:
(ד)
{ה} וכן אם אדם אחד אמר למוכר כסף השדה קח לך ממני ומכור שדך לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח אלא שהנותן נתן את הכסף משלו או שאפילו לא עשאו הלוקח שליח ואמר הוא למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן לך פלוני קנה:
(ה)
{ו} ואפילו אמר המוכר לאחר תן כסף ללוקח ויקנה בו שדה שלי ואמר הלוקח למוכר שדך קנויה לי בכסף שקבלתי מפלוני קנה:
(ו)
{ז} ואפילו אם המוכר נתן הכסף ללוקח ואמר לו קנה שדי בכסף שנתתי לך וקיבלו אם הלוקח אדם חשוב שהמוכר נהנה במה שהלוקח מקבל ממנו מתנה קנה שאותה הנאה חשובה כאילו קיבל ממנו פרוטה:
(ז)
{ח} בד״א שקונה בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר אבל במקום שכותבין שטר אינו קונה בכסף עד שיכתוב גם השטר,
(ח)
אא״כ פירש לוקח אם ארצה שיקנה לי הכסף יקנה ואם ארצה לא יקנה לי הכסף עד שתכתוב לי שטר אז הדבר תלוי בו אם ירצה יחזור בו כל זמן שלא נכתב השטר ואם ירצה יקנה מיד בנתינת הכסף ואין המוכר יכול לחזור בו וכתב הרמב״ם ז״ל וכן הרמ״ה וכן הדין אם התנה המוכר בזה אז הדבר תלוי בו אם ירצה יגמור המקח מיד בנתינת הכסף ואם לא ירצה יחזור בו עד שיכתוב השטר ואינו תלוי בהלוקח:
(ט)
{ט} קנה ממנו קרקע ולא נתן לו כלום מהדמים אלא נתן לו משכון בשבילם לא קנה כלום:
(י)
{י} ואם נתן לו קצת מהדמים לא קנה אלא כנגד אותן הדמים ולא יותר בד״א שלא נתן לו אותו מקצת בתורת פרעון אלא א״ל הנה לך ערבון ויקנה לך ערבוני לפיכך לא קנה אלא כנגד הערבון שהרי המוכר לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע באלו הדמים ל״ש עייל ונפיק אזוזי ל״ש לא עייל ונפיק אזוזי ואין חילוק בין אם המוכר חוזר בו או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה:
{יא} אבל אם מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות בתורת פרעון בזה יש חילוק אי עייל ונפיק אזוזי פירוש שתבע המוכר מעותיו מהלוקח פעמיים ושלש ודחהו בלך ושוב אפילו נתן לו כל מעותיו חוץ מזוז אחד נתבטל המקח כנגד המעות שנשאר לו עדיין ליתן אפילו אם החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר או בקנין סודר וכנגד המעות שנתן כבר איזה מהם שירצה יכול לחזור בו אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה שאם המוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו ואם הלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה לומר לו הא לך מעותיך או קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מהזיבורית ואי לא עייל ונפיק אזוזי אין אחד מהם יכול לחזור בו והראב״ד ז״ל כתב דאפילו כי עייל ונפיק אזוזי לא מצי לוקח הדר ביה אלא מוכר וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה:
{יב} ואם מכר לו השדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות וזקף עליו השאר כהלואה קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אי עייל ונפיק אזוזי וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה ונתן הלוקח קצת מהדמים קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אי עייל ונפיק אזוזי:
(יד)
{יג} ביקש למכור שדה במאה ולא מצא קונה לשדה שוה מאה והוצרך למכור במאתים וקבל קצת מהדמים ועייל ונפיק אשארא לא קנה ושניהם יכולין לחזור בהן אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח היה מוצא למכור שדה במנה ולא טרח ומכר במאתים מיבעיא אי הוי כמו מוכר שדהו מפני רעתה ואינן יכולין לחזור בהם או לא ולא איפשיטא וכתב הרמב״ם ז״ל לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו ואם תפש המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שבידו אין מוציאין מידו:
(יב)
{יד} וכתב הרמ״ה הוא הדין נמי מי שמכר נכסיו מפני שרוצה לילך לדור בעיר אחרת כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דלא ניחא ליה בהאי מתא אין לך מוכר מפני רעתה גדול מזה:
(טו)
{טו} כתב א״א הרא״ש ז״ל פירש ר״ח הא דאמרינן כי עייל ונפיק אזוזי לא קנה היינו דוקא דגלי מוכר אדעתיה דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא אבל אי מזבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא בלא נחיצותא מעידנא דאחזיק קנה וזוזי מקבל להו בתר הכי דנעשו עליו כמלוה אפילו עייל ונפיק אזוזי:
{טז} והראב״ד כתב אפילו קבע לו זמן לפרעון וכשהגיע הזמן דוחקו לפרוע לו מעותיו וזה דוחהו גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז יכול לחזור בו ואני אומר הכל לפי ראות הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון שלא יראוהו דחוק למעות ויזדלזלו נכסיו ואינו רוצה לקבל דמי המקח עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם וכשהגיע הזמן אין לך עייל ונפיק אזוזי טפי מזה הילכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ונפיק ועייל אזוזי בטל המקח ע״כ.
(טז)
והרמ״ה ז״ל כתב פירוש עייל ונפיק אזוזי שהלך אליו לבקש מעותיו ב״פ ל״ש מצאו וביקש ממנו ל״ש לא מצאו רק שגילה שהלך לבקשם:
{יז} ופירש עוד דוקא דעייל ונפיק ביומיה דאוקימו להו לזבינא או ביום (שקרוב) [שקבע] לו לפרוע דאמרינן משום דדחיק לזוזי זבין ולא זבין אלא אדעתא לאפרועי מיד ביומיה וכיון שלא נתנו לו באותה שעה יכול לחזור אבל לא עייל ונפיק ביומיה לא תלינן דמשום דדחיק זבין אפילו עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר ביה ומיהו כי עייל ונפיק ביומיה אפילו אם שתק באותו פעם ולא גלי דעתיה ולאחר כמה ימים חוזר הרשות בידו:
{יח} ואי עייל ונפיק ביומיה תרי זימני ולא יהיב ליה וקא הדר ביה מוכר ומקמי דשלים יומיה אייתי ליה לוקח זוזי קני ולא מצי הדר ביה דכל שפורע ביומיה כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי ע״כ:
(יז)
{יט} ומטלטלין דינן כמקרקעי לדבר זה שאפילו אם משך הלוקח פירות והכניס לרשותו והמוכר עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכ״כ רב האי מטלטלין שמשכן לוקח או קנאן בחליפין אי עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכן בקרקע לא מהני חזקה אי עייל ונפיק אזוזי ע״כ. אלא שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכיוצא בו ונתן לו קצת מהדמים ועייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי לפי שאינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל במידי דבר חלוקה הוא אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו והרמב״ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלי כל דין מקרקעי וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה:
(יח)
{כ} כתב הרמב״ם הקונה דבר מחבירו וטעה במעות במניינם ולאחר זמן תבעו המוכר וא״ל המעות שנתת לי היו חסרין נקנה המקח ומשלים לו מעותיו אפילו אחר כמה שנים (ס״א ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל).
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.